בעת עבודה עם החומרים קיימים כמה סוגי זמנים שונים, וחשוב להבחין ביניהם ולהבין כיצד הם מושפעים מתנאי העבודה בפועל. זמני הייבוש המצוינים הם זמני ייחוס מומלצים בלבד, והם מושפעים ממספר פרמטרים מצטברים: כמות חומר קטנה לעומת כמות גדולה, יום חם לעומת יום קר, תבנית בעלת שטח פנים חשוף גדול לעומת תבנית שרובה עטופה בסיליקון, עובי הסיליקון (דק או עבה), וכן היחס בין אבקה למים בתערובת. כל אחד מהגורמים הללו יכול להאיץ או להאט את קצב ההתקשות בתוך התבנית. כך למשל, ביום חם, בתבנית עם חשיפה גבוהה לאוויר, סיליקון דק, וכאשר עובדים ביחס של כ־1:3.5 (אבקה:מים), תתקבל התקשות מהירה יותר.

​

להלן ההבחנה בין סוגי הזמנים העיקריים:
• זמן עבודה – פרק הזמן שבו החומר עדיין נוזלי וניתן לערבוב, יציקה ועיצוב. זמן זה נע לרוב סביב 4–8 דקות, ותלוי באותם משתנים בדיוק. אם נדרש זמן עבודה ארוך יותר, ניתן להגדיל מעט את כמות המים או להפחית מעט את כמות האבקה.
• זמן שליפה – כ־25–30 דקות מרגע היציקה, זהו הזמן שאותו אנו ממליצים להמתין לפני הוצאת המוצר מהתבנית. בשלב זה החומר כבר יציב דיו לשליפה, אך טרם הגיע לחוזק המרבי שלו.
• זמן ייבוש מתקדם – שלב מאוחר יותר שבו החומר מתקשה מאוד, מתנהג כמו בטון מוכר ו”קלאסי”, ומגיע לחוזק גבוה במיוחד.

קיים דמיון ברור—אך לא זהות מוחלטת—בין זמן העבודה, זמן השליפה ו־זמני הייבוש, משום שכל אחד מהם מושפע מאותם פרמטרים סביבתיים וחומריים. מאחר שהתבנית היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על כלל הזמנים, מומלץ לבצע יציקת ניסיון אחת כדי להבין מהו הקצב והיחסים האופטימליים לשילוב הספציפי של החומר והתבנית. לשם ייחוס: שלג פולימרי עובד לרוב ביחסים של 1:2.8–1:3, ‏GYSMO ביחסים של 1:3.2–1:3.5, ואבן ירושלמית ביחסים של 1:3.3–1:3.8.